בתהליך מבפנים החוצה נקדיש פגישה שלמה אל המקומות הקשים שבנו. אל הקשיים, האתגרים, הפינות החשוכות בתוכינו שאנחנו לרוב מעדיפות להתחמק מהן.
פגישה שלמה שבה נביא נוכחות ורכות אל המקומות האלו. נתבונן בהם בעיניים רכות, נאפשר לעצמינו להביא לשם חמלה.

שמעתי שיש שיטות אימון מסויימות שבהן ההתייחסות לאתגרים והקשיים הם כמו הר שצריך לכבוש. צריך להתגבר עליהם. להתעמת איתם. להילחם בהם.

בתהליך מיתוג מבפנים החוצה אנחנו מתייחסות למקומות הקשים שלנו, קצת אחרת.
במקום להילחם בהם, אנחנו מביאות את עצמינו להיות בנוכחות איתם. על מלא. להיות עם מה שקיים בנו, בלי לברוח, בלי לחפש פיתרון. למעשה, לא צריך לפתור שום דבר. 

טיך נאת האן, מורה ויאטנאמי בודהיסטי, מלמד שהרגשות השליליים הם כמו הבוץ מתוכו צומח הלוטוס. בלי הבוץ הלוטוס לא יכול לצמוח. השורשים שלו נמצאים עמוק בתוך הבוץ. לכן הרגשות השלילייים שלנו הם יקרי ערך. כשאנחנו פוגשות בתוכינו רגש שלילי זאת הזדמנות עבורינו להתרכך אליו. כמו אם המחבקת את תינוקה הבוכה. לחבק אותו בחמלה, לומר לו - אני כאן. אני רואה אותך. אני שומעת אותך.

גישה כזאת מאפשרת לנו לפתח חמלה כלפי עצמינו ומראה לנו כיצד אנחנו יכולות לוותר על המאבק.
ומתוך המקום הזה אנחנו יכולות להיות בשלום עם עצמינו. משם נוכל להתרחב גם כלפי המקומות הקשים של אחרות. נוכל להבין שגם הן, בדיוק כמוני, מתמודדות עם הכעסים, הקנאה, התיסכול, חוסר הביטחון, הפחדים.

כיצד תהליך שכזה משפיע לטובה על העשיה העסקית שלנו?
אתן דוגמא מהחיים שלי:

באחד הבקרים כעסתי על הבנזוג שלי. הוא יצא לעבודה והשאיר אחריו בלאגן ולכלוך.
והרי סיכמנו שכדי שיהיו לי כמה שיותר שעות עבודה, שנינו אחרים לסידור ונקיון הבית, כך שבבקרים אחרי שאני מביאה את הילדה לגן אני לא צריכה להתעסק עם הבית ויכולה ישר להתחיל לעבוד.
ואללה, עד כדי כך העניין חשוב לי שאפילו רשמתי את זה בתכנית השיווקית.
ובאותו בוקר קמתי לבית מבולגן. כשחזרתי מהגן הרגשתי איך הכעס מתחיל להציף.
מחשבות צדקניות התחילו להופיע:"לא מספיק שאני מסדרת את המטבח בערב אני צריכה גם בבוקר? ולמה אתה לא רואה שהרצפה מלאה בבוץ! ולמה לא זרקת את הזבל גם את זה אני צריכה לעשות? וואללה יופי - ומתי בדיוק אני אמורה לעבוד? למה אתה לא רואה אותי??"
מניחה, שהתסריט הזה מוכר לכן. (אם לא - בבקשה שילחו לי על זה הודעה. פליז. רוצה להכיר אתכן).

ואז נזכרתי בספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד בו הוא מספר שכשהיה במנזר בתאילנד, יום אחד הוא כעס על אחד הנזירים האחרים. המורה שלו אג'אן צ'ה הורה לו להכנס לצריף הקטן שלו ביער, לסגור את החלונות, ללבוש את כל הגלימות שלו ולכעוס.
וכך ג'ק קורנפילד מתאר איך הוא ישב בחום של הג'ונגל התאילנדי, ורתח מכעס.
ומתוך הישיבה הזאת עם הכעס (ועוד רבות אחרות) הוא למד אותו.
הוא למד להבחין בכיווץ הראשוני שמניע את התהליך, הוא פגש את הסיפורים שממלאים את הראש, את ההאשמות והשיפוט שקיימים בו כלפי כל העולם. הוא פגש את הפחד.

אז באותו בוקר כשזהיתי שמתחילה בתוכי סערה, התיישבתי לי בחדר עם הכעס והתבוננתי עליו.
פגשתי את דפיקות הלב החזקות והמהירות, את תחושת החום באיזור החזה והבטן, את המחשבות שרצות סחור סחור. פגשתי את הצטמצמות שדה הראיה שלי. ראיתי איך המחשבות שלי כולן עוסקות בכמה הבנזוג שלי לא בסדר. לא נשאר מילימטר של תכונה טובה אחת בראש שלי עליו באותו רגע.
כי ככה נראה הכעס. כשאנחנו כועסות על מישהו אנחנו בטוחות שהוא הדבר הכי דוחה ונוראי שקיים בעולם. זאת מחשבה שמהר מאוד יכולה להוביל אותנו להתנהגות פוגענית, אם אנחנו לא מביאות אליה תשומת לב ורואות שהיא באה וחולפת. ככל שנראה את זה יותר נוכל להתחיל לומר לכעס - הי, הנה אתה. שלום. אני כאן לטפל בך. אל תדאג. אני רואה אותך.

וכך המשכתי לשבת ומתחת לכעס פגשתי את עצמי.
ראיתי איך הכעס הוא שריון עבה שמסתיר מתחתיו פחד וחוסר ביטחון.
אלו היו הימים הראשונים שחזרתי לעבוד אחרי חופשת לידה ארוכה של מעל שנה, כשלפני זה הייתי בשמירת הריון. כלומר, כמעט שנתיים העסק לא היה פעיל.
ואלו היו הימים בהם פיתחתי מאחורי הקלעים את שירות מבפנים החוצה - מיתוג שנעשה בתהליך של חיבור פנימי.

ידעתי שהמוצר והשירות ייחודיים, ידעתי שיש לזה ביקוש, ידעתי שאני מפתחת את זה בליווי של יועצים עסקיים סופר אלופים כך שזה יהיה באמת ברמה גבוהה.
אך יחד עם זאת, מתחת לפני השטח, קיים שם חוסר ביטחון.
מה אם אני לא אצליח לסגור אף לקוח?
מה אם שמתי את כל הביצים בסל אחד?
מה אם זאת טעות וזה לא יקרה כמו שאני רואה את זה?

ועוד ועוד "מה-אמים" כאלו.
ויכולתי לראות איך הפחד וחוסר הביטחון שמתחת לפני השטח היוו את עצי הבערה למדורת הכעס.

הרי זה לא באמת החצי שעה שלקח לי לסדר את הבית.
זה התחושה הזאת, שאני פוחדת להיכשל.

ולכישלון הזה יש לזה משמעויות כלכליות, אישיות, עסקיות ועוד.

אז ישבתי עם חוסר הביטחון והפחד.
בלי לנסות לפתור אותם.
בלי להכנס לשיח פנימי על כמה אני מקצועית ועד כמה אני צריכה להאמין בעצמי וכו' וכו'.
פשוט ישבתי עם חוסר הביטחון והפחד.
בדיוק כפי שהם.
ראיתי אותם כמו ילדה קטנה בתוכי, שמבקשת שיראו אותה.

ותראו איזה יופי - בבוקר חוויתי כעס על הבנזוג שלא רואה אותי ומשאיר בית מלוכלך, והנה, זאת אני שלא רואה את עצמי. אני לא רואה את המקום הזה בתוכי שמבקש רגע התייחסות.

וכך, בישיבה נוכחת עם חוסר הביטחון, איפשרתי לרגש הזה פשוט להיות.
ולאט לאט הסיפורים מתפוגגים ונשארת רק האנרגיה הגולמית הזאת. מעין תחושה של חוסר נוחות שאין באמת קרקע יציבה תחתינו. אין באמת ביטחון.
וזאת תחושה אנושית, משותפת. לכולנו.

אולי זה רק נראה שכולם "יודעים מה הם עושים", כולם מצליחנים, בטוחים, כולם הבינו את החיים, אבל האמת היא שכולנו שבריריים ועדינים כל כך. וזה מה שמחבר בינינו. זאת האנושיות שלנו.

וכשאנחנו פוגשות את הפגיעות הזאת שלנו, מאפשרות לה מקום, ברכות ובחמלה, צומחת בנו תחושה כזאת שהכל בסדר. אני לא צריכה לנסות להיות משהו שאני לא. אני לא צריכה לשנות שום דבר.

וכשאנחנו מרגישות בנוח עם הפגיעות של עצמינו אנחנו יכולות להתחבר גם אל הפגיעות של אחרות.
כשאני מאפשרת למקום של החוסר ביטחון להיות בתוכי, גם בהקשר העסקי, ונושמת שם, מתרחבת שם, מתרככת אל מול הכיווץ הראשוני, באותו אופן אני אוכל לפגוש את הלקוחות שלי ממקום אנושי יותר. רך יותר. חומל יותר.

בפגישות מבפנים החוצה הלקוחות עוברות יחד איתי תהליך עומק. בעדינות וברכות אנחנו נוגעות גם במקומות הקשים שלהן. והן מרגישות שאני שם איתן. לא נבהלת, לא שופטת, לא מנסה לשנות את זה ל"סטייט אוף מיינד" אחר. אלא רק מאפשרת להן מרחב לפגוש את עצמן. בדיוק כפי שהן.

וכך הן מתרככות מול עצמן, מול המקומות הקשים שלהן.
הן מתחברות אל עצמן בדיוק כפי שהן ומביאות את עצמן לעשיה העסקית בדיוק ככה. עם כל העולם הרגשי הנפלא הקיים בהן.
וכשהן יפגשו את הלקוחות שלהן, הן יביאו את אותו מרחב של חמלה גם למפגש הזה.
זהו מרחב אנושי. מרחיב. מאפשר.
מרחב שנעים להיות בו.
מרחב שמזמין אליו מפגשי אמת.
מרחב שמאפשר צמיחה.
וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשות כשאנחנו מזמינות שירות מבעלת עסק.

אז תהי את המרחב המאפשר הזה עבור עצמך, ועבור הלקוחות שלך.
בתהליך מיתוג מבפנים החוצה אנחנו לומדות לעשות את זה יחד ומצמיחות משם שפה ויזיואלית שתדבר את כל כולך, מבפנים החוצה.